שומרה חב' לביטוח בע"מ נ' בואנו עבודות חשמל בע"מ

החלטה

הצדדים בתיק זה חלוקים האם קביעה בפסק דין, בהליך קודם בין הצדדים, כי קיים לתובע באותו הליך "אשם תורם", מקימה עילת תביעה בתיק הנוכחי בגובה שיעור האשם הקודם שנקבע.

ביום 30.1.13 התקיים דיון בבית משפט השלום בתל אביב (כב' הרשם הבכיר עדי סומך) בתיק 19574-02-11 (זני שירותי מימון בע"מ נ. חני טוב ושומרה חב' לביטוח בע"מ), שבו פסק בית המשפט על דרך הפשרה לפי סעיף 79א' וללא נימוקים, כי התביעה מתקבלת, אך ייחס לנהג רכב התובעת שם אשם תורם בשיעור 20%.

בתיק זה מבקשת התובעת על יסוד מעשה בית דין ופסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב, כי בית המשפט יחייב את הנתבעת כאן לשלם לתובעת 20% מהנזקים.

הצדדים טענו טענותיהם זה בכה וזה בכה.

ככלל, אשם תורם לכשעצמו אין בו כדי להקים עילת תביעה עצמאית. אולם קביעה זו אינה פשטנית, כפי שניתן לחשוב, וכאשר דקים פורתא בסוגיה, נראה כי יש לערוך הבחנה בין מקרים שונים, כפי שיובא להלן.

ב"כ הנתבעת הפנה לפסק דינה המקיף של כב' השופטת תמר אברהמי בתיק אזרחי (ת"א) 56522/04 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' שלו ברוך שניתן ביום 14.4.2005 שבו ניתח בית המשפט לעומק את הסוגיה וקבע כי אשם תורם אינו מהווה עילה עצמאית בנזיקין. בית המשפט קבע שם כי אם במקרה מסוים נקבע אשם תורם של התובע, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי לחייב את התובע כלפי הנתבע, או כל גורם אחר, באחריות בנזיקין כלפי נזק שנגרם באירוע הרלוונטי, בשיעור האשם התורם שנקבע.

ואולם, בית המשפט שם ממשיך וקובע כי עצם העובדה שהתנהגות מסוימת מהווה אשם תורם, אינה פוסלת את האפשרות שאותה התנהגות עצמה תהווה גם אשם יוצר אחריות, אם יוכחו התנאים לכך, ועל הרוצה להוכיח כי התנהגות, אשר נקבעה כאשם תורם, מהווה גם אשם יוצר אחריות, להוכיח כי התקיימו בהתנהגות זו רכיבי העוולה הנזיקית הרלוונטית ומכלול הדרישות לקיום חיוב נזיקי.

מכאן, שבניגוד לטענת ב"כ הנתבעת, אין בפסק דינו של בית המשפט באותו עניין משום קביעה קטגורית כי כל אימת שנקבע אשם תורם אין בכך כדי להקים עילת תביעה; שכן בהחלט ייתכן כי אותה התנהגות, אשר לגביה נקבע כי היא בבחינת אשם תורם מצד הניזוק, יש בה גם משום הפרת חובה כלפי המזיק. בית המשפט אף הביע ספק אם שיעור האשם – יוצר - האחריות ושיעור האשם התורם, שנוצרו, ככל שנוצרו, בשל אותה התנהגות עצמה, חייבים להיות זהים.

עמדה אחרת הובעה בפסק דין שניתן ביום 14.1.2008 על ידי בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט ירון בשן) בתיק אזרחי (ת"א) 33749/07 דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ נ' בארתור גיל ואח'. שם ניתח בית המשפט את מונחי "האשם" שבסעיף 64 לפקודת הנזיקין ו"אשם תורם" שבסעיף 68 לאותה הפקודה וקבע כי סעיפים אלו עוסקים ב"אשם" שהקשרו שונה: בעוד שסעיף 64 נוגע ל"אשם" המופנה כלפי הצד שכנגד, סעיף 68 עוסק ב"אשם" המופנה כלפי התובע עצמו. יש הבדל בין חובת הזהירות שחב אדם כלפי הזולת וחובת הזהירות שהוא חב כלפי עצמו. חובת הזהירות שנתבע חב כלפי הזולת היא "יסוד חיובי" (דהיינו אחד מהעניינים שעל התובע להוכיח כדי להקים את עילתו) – והיא נוגעת ל"אשם" שבסעיף 64. חובת הזהירות שתובע חב כלפי עצמו היא "יסוד שלילי" (דהיינו ענין שהנתבע צריך להוכיח כדי להקטין את הפיצוי שבו יחויב) והיא נוגעת ל"אשם תורם". מכיוון שלחובות זהירות יש תמיד ביטוי עובדתי - החובה (או האיסור) בהתנהגויות מסוימות בהקשר מסוים – לא יכולה להיות תשובה אחת, אוטומטית, נכונה תמיד, לשאלה, אם יש (או אין) חפיפה בין היסוד החיובי והיסוד השלילי, או בין ה"אשם" ל"אשם

התורם".

בית המשפט מביא שם דוגמא היפה לנסיבות ענייננו:

"שתי מכוניות התנגשו בצומת: הנהג האחד התעלם מאור אדום ברמזור. הנהג השני נהג במהירות כפולה מהמהירות המותרת. סביר שכל אחד מהם היה יוצא חייב בפלילים אילו הועמד לדין. כאן יש סימטריה מוחלטת בחובות הזהירות של הנהגים: הן נגזרות מאותן עובדות, מאותו דין ומאותו היגיון. כל ביטוי מעשי של החובה שלהם כלפי עצמם חופף לגמרי לביטוי החובה שלהם איש כלפי חברו. תביעתו של כל אחד מהם גוררת "נטל של אשם" שיגרום להפחתה מהפיצוי, אפילו אם תצליח. אבל כאן מתקיימת חפיפה מוחלטת בין היסוד השלילי ("אשם תורם" שמצדיק הפחתה מפיצוי) לבין היסוד החיובי ("אשם" שעליו ניתן לבסס תביעה): "נטל האשם" שיביא להפחתה בפיצוי של כל אחד מהנהגים זהה ל"אשם" שעליו מבסיס הנהג האחר את תביעתו. שני ביטויי האשם מבוססים על אותן עובדות ועל אותן נורמות משפטיות. המצב היה שונה, אולי, אילו אשמו של אחד הנהגים היה מתבטא בחריגה מנורמה אשר לא נוגעת להגנה על האינטרס של הנהג האחר".

ואכן גם בספרות המלומדים הובעה הדעה כי,

"התנהגותו של הניזוק, המהווה אשם עצמי בעיני המשפט, עלולה להיות בעת ובעונה אחת להיות גם אשם - יוצר אחריות כלפי המזיק או כלפי אנשים אחרים. מצב דברים זה יתקיים כאשר הנפגע מצידו גרם נזקים למזיק המקורי, ..... על אשם – יוצר – אחריות זה יסתמך המזיק המקורי בתביעתו הנגדית לפיצויים עבור נזקו שלו – להבדיל מהסתמכותו על אותו מעשה לצורך ההגנה של אשם עצמי תורם כלפי תביעתו של הניזוק. מובן כי הצלחת התביעה הנגדית, מותנית בקיום כל היסודות הדרושים ליצירת האחריות בנזיקין. אם נטען כי בוצעה עוולת הרשלנות, הרי הפרת חובת הזהירות כלפי המזיק המקורי היא מיסודות העוולה, ואת קיומה עליו להוכיח כדי לזכות בתביעה הנגדית".

(ראו: אנגלרד, ברק, חשין, דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית, ג' טדסקי, עורך, מהד' 2, ירושלים, תשל"ז, בעמ' 240).

הנה כי כן, המסקנה היא שאין לקבל את הטענה כי די בכך שבית המשפט יקבע אשם תורם כדי לשלול מהמזיק את זכות התביעה העצמאית שלו כלפי הניזוק, בתביעתו הנפרדת של המזיק. ככל שיש בהתנהגות הניזוק הפרת חובה כלפי המזיק, יכול שתקום למזיק עילת תביעה עצמאית כלפי הניזוק בתביעה הנגדית. הקביעה האם הופרה חובה מחייבת שמיעת ראיות על מנת לאפשר למזיק, בתביעתו שלו, להוכיח כי הניזוק הפר חובה כלפיו המזכה אותו בפיצוי.

מן הכלל את הפרט:

בית משפט השלום בתל אביב קבע אשם תורם בשיעור 20%. פסק הדין לא נומק (כך הסכימו הצדדים) ולכן אין לדעת האם מדובר באשם תורם המקים עילת תביעה, אם לאו, וזאת בשים לב לדברים שהבאתי לעיל ולפיהם יכול שהאשם התורם מהווה התנהגות שהיא עצמה הפרת חובה כלפי הזולת. מטבעם של דברים שגם לא ניתן לומר כי פסק הדין הקים מעשה בית דין בין הצדדים, בשים לב לדואליות של המונח "אשם" העשוי להתפרש בנסיבות מסויימות כחלוקת אחריות ממש בין הצדדים. עוד יש לציין כי בית המשפט בהליך הקודם לא התבקש לאחד את הדיון בשתי התובענות (וחבל שלא !) ולכן מטבע הדברים לא היה הוא צריך להדרש לשאלת האחריות בתביעה הנגדית, היא זו התלויה ועומדת בפניי.